למה כל רעב הוא רגשי?

אני יודע, יש חלוקה כזו: רעב אמיתי ורעב רגשי.

בספרות המקצועית אוהבים לדבר, בין היתר, על רעב הומאוסטטי: הרעב שמחובר לצורכי האנרגיה וההזנה של הגוף; ועל רעב הדוני: אכילה שמונעת גם מטעם, ריח, תגמול, זיכרון, ציפייה ורמזים מהסביבה, גם כשאין כרגע חסר אנרגטי ברור.

אני כופר בחלוקה הזו כשהיא מוצגת כשני דברים נפרדים לחלוטין.

הגבול בין המערכות האלה אינו באמת נקי. הן מדברות זו עם זו, משפיעות זו על זו ונפגשות שוב ושוב. אני רוצה לטעון טענה קצת יותר רדיקלית: כל רעב שלנו הוא גם רגשי.

גם רעב פיזיולוגי יכול להפעיל בנו רגשות. גם השובע ממנו. גם אקט האכילה עצמו. אנחנו יכולים לאכול ארוחה פשוטה לחלוטין, לשבוע, להרגיש את הגוף נרגע, ויהיה לנו נעים. או שלא.

כל אירוע של אכילה הוא גם אירוע שיכול לעורר רגש. אנחנו לוקחים משהו שהיה מחוץ לנו ומכניסים אותו פנימה. חלק ממנו הופך, מילולית, להיות אנחנו. אני לא מכיר הרבה פעולות יומיומיות אינטימיות יותר מזה.

אז מה שואלים במקום “האם אני באמת רעב?”

לפעמים האדוות הרגשיות קטנות כל כך שאין שום סיבה להתעסק בהן. אכלנו, היה טעים, שבענו, המשכנו בחיים. ולפעמים בדיוק להפך.

לכן במקום לשאול “האם אני באמת רעב?”, אני מעדיף לשאול: למה אני רעב? ולמה דווקא עכשיו?

ואם רוצים ללכת עוד קצת פנימה: בגלל מי בתוכי אני רעב? ומי זה ה“מי” הזה?

לא תמיד צריך תשובה מיד. לפעמים עצם האפשרות להקשיב לשאלה, לבד או יחד, כבר משנה משהו.