למה אכלתי הרגע?

אין כמו הרגע הזה. מול המקרר באמצע הלילה, או מול עוד עטיפה ריקה, כשאנחנו שואלים את השאלה האנושית מדי הזו: למה?

בואו לא נלך ישר לתשובות הברורות. יכול להיות שזה סטרס. ויכול להיות שלא היינו עצובים או עצבניים בכלל. “אכילה רגשית” היא לפעמים כותרת קטנה מדי למה שקורה.

הנה כמה קווים למחשבה. לא תשובות סופיות, אלא תשובות אפשריות שיולידו, בתקווה, שאלות טובות יותר.

כי היה חסר

משהו הרגיש ריק מדי והיה צריך למלא אותו. עוגן. משהו שירגיע. משהו פנימי שאומר: ככה אי אפשר להישאר, צריך שיהיה משהו בפנים.

כדי להגן

משהו מבחוץ או מבפנים הרגיש מאיים. האוכל יכול לפעמים להיות מגן, מחסה, משהו שממלא ומחזיק.

כדי להעניש

לפעמים האכילה מרגישה פחות כמו נחמה ויותר כמו “כבר הרסתי, אז עד הסוף”, או פעולה שמגיעה ממקום לא אוהב כלפי עצמנו. בדרך כלל יש מאחוריה סיפור שכדאי להקשיב לו.

כדי לאהוב

כי ככה למדנו אהבה. אוכל הוא אצל רבים מאיתנו דרך לתת, לפנק, לומר “חשבתי עליך”. לפעמים אנחנו צריכים שמישהו יאמר לנו שמותר לנוח עכשיו, והאוכל למד מזמן לעשות חלק מהעבודה הזו.

כי לא יודעים

וזה אולי ה“למה” המסתורי והאהוב עליי בטיפול. לא יודע למה אכלתי. לא יודע מה הרגשתי. לא יודע מה היה חסר.

אז מגיע הפיתוי להמציא תשובה מהר: סטרס, שעמום, הרגל, דופמין, קורטיזול, אמא, מרקורי בנסיגה. רק שנפסיק כבר לא לדעת. אבל לפעמים דווקא שם מתחילה העבודה המעניינת. לא למהר לסגור את השאלה. להישאר איתה קצת ולראות מה עולה.

“אני לא יודע למה אכלתי” אינו בהכרח כישלון להבין את עצמנו. לפעמים זה פשוט המקום שבו עוד לא מצאנו את המילים.